רק האדם יכול למצוא ולהרכיב את פאזל זהותו
דּוֹר הַהֶמְשֵׁךְ מִתְחַבֵּר לַזִּכָּרוֹן.
הַסִּפּוּר שֶׁלֹּא סֻפַּר מְבַקֵּשׁ הַיּוֹם בִּטּוּי.
רַק הָאָדָם יָכוֹל
לִמְצֹא וּלְהַרְכִּיב
אֶת פָּזֶל זֶהוּתוֹ.
כאן החל המסע – גדעון אייך
בשנת 2013 השתתפתי ביום עיון לקציני אגף התקציבים בבית התפוצות באוניברסיטת תל אביב. יום עיון מאחד ומרומם שעסק באחדות עם ישראל ובקשרים המיוחדים שבין הקהילות והוביל למסקנה כי כל אחד משבטי ישראל הוא בעל ערך וחשיבות שווה, ובלעדיו הפאזל היהודי לעולם לא יהיה שלם. בסוף היום הציעה המדריכה לכל המעוניין לעבור לכיתת המחשבים לחפש פרטי מידע על בני משפחתו באילנות היוחסין הרבים שיש במאגר בית התפוצות. שמחתי ומיהרתי להיות בין הראשונים שהתיישבו מול מחשב.
לאחר שכל הקצינים נכנסו לחדר הקטן ותוך כדי מתן ההסבר על אופן החיפוש במאגר, המדריכה הביטה בי ושאלה אם אני ממוצא אתיופי. עניתי בחיוב, והיא אמרה בחוסר רגישות: "מצטערת, אבל במאגר שלנו אין אילנות יוחסין של הקהילה האתיופית ולכן אין צורך לבצע חיפוש. תואיל בטובך לאפשר למישהו אחר לשבת ולחפש את קרובי משפחתו". נפגעתי. כל תחושת האחדות שנבנתה במהלך שיחות רבות וסדנאות מגוונות התחלפה בבת אחת בתחושת הדרה עמוקה שהתעצמה כאשר את מקומי מול המסך תפס קצין שלא מזמן עבר גיור במסגרת השירות הצבאי.
לאחר התעשתות של כמה רגעים החלטתי שלא נכון לי להתעסק בהאשמות ואם כן האשמה העיקרית היא שלי. שהרי במשך שנים רבות בחרתי לרוץ עם החיים ונמנעתי כמעט לחלוטין בעיסוק משמעותי בזהות שלי ובהכרת הסיפור המשפחתי. בתוך סערת הרגשות צצה ועלתה במוחי תמונת סבתי וורקיט סנדקה ז"ל, שנהגה לומר לנו: "אין אדם יכול לצמוח, לגדול ולהיות אדם משמעותי כשאינו מכיר את משפחתו, המקור לכל כוחותיו".
בשלב זה אני כבר אבא לילדים קטנים. אני חש שהחיים מתקדמים והדמויות המשמעותיות והמבוגרות נפרדות מאיתנו, ואיתן נעלמים ידיעות ומידעים על עברי וזהותי. חששתי שלא יהיה לי מה להעביר לדורות הבאים אם לא אעסוק כלל בלימוד של הזהות האישית והקהילתית, ומי ישלים את החלקים החסרים לי בפאזל?
השעה חלפה, איש מהקצינים לא מצא קרובי משפחה במאגר וכולם חזרו לשגרת חייהם. אך אצלי גמלה ההחלטה לצאת למסע בעקבות השאלה "מי אתה באמת גדעון אייך? מה הסיפור הייחודי שלך ושל שושלתך מעבר להיותך יהודי ישראלי מקהילת ביתא ישראל?"
נשארתי ללמוד איך פועל המאגר ואיך אפשר להוסיף את אילן היוחסין של משפחתי. נפרדתי מהמדריכה בהבטחה לחזור כעבור שלושה חודשים עם אילן יוחסין של 3,000 איש, המגבלה שניתנה לי בהתחלה.
את המסע התחלתי מאילן היוחסין של סבתי מצד אבי, אמרצ' דנקו ז"ל, המשתייכת לשושלת ארגבויי – שושלת ידועה, היחידה שנקראת על שם אישה, מספרים על ארגבויי שהייתה אישה חכמה, נבונה ומוכשרת שזכתה לכבוד מצד השליט המחוזי וזיכתה את צאצאיה בפטור מתשלומי מיסים. אחיה הגדול של סבתי, מהרי דנקו, שהיה אדם חכם מאוד וגם בעל יכולת ארגון מופלאה הכין לפני כחמישים שנה אילן יוחסין מרהיב של שושלת ארגבויי. האילן כולל מאות רבות של אנשים. לימים תורגם אילן היוחסין לאנגלית והוכנס לספרו של סבי אסרס יאייך שמצוטט כמקור בר סמכא במחקרים רבים – The tradition of Ethiopian jews
וכך במשך שבועות הכנסתי אדם אחר אדם למאגר אילן היוחסין, ולאחר לימוד מזקני המשפחה ודור הביניים הוספתי את הדורות האחרונים, מידע ותמונות. לשושלת ארגבויי הוספתי את שושלת רובה העתיקה והשורשית. לאחר שסיימתי את בניית אילן היוחסין מצד אבי, התפניתי לכתוב על השושלות מצד אימי, בעיקר על שושלת אליאס ושושלת נדאו, ולבסוף בעבודת תיעוד משותפת של רבים מבני הקהילה הורחב אילן היוחסין לאילנם של יהודי ביתא ישראל.
לאחר עשור של עבודה הקמנו אילן יוחסין אחד ענק שבו 19,000 פרטים, 7,000 תמונות, 350 חברים פעילים. האילן מקושר למאגר בית התפוצות. העבודה על אילן היוחסין סייעה לי לבנות את הפאזל שמרכיב את זהותי. למדתי על העבר, ומתוך כך קיבלתי כוח לעשייה בהווה ולהצבת יעדים בעתיד, כאן אני מבקש לספר על דמויות והתרחשויות מרכזיות המהוות אבני יסוד בזהותי.
המסע הציוני של אבא מהרי והסיפור המשפחתי מצד אימי
סבא רבא שלי, אליאס בפקדו, שודך לשרה בתקופת המסע של אבא מהרי, נזיר ומנהיג רוחני יהודי שהחל לקרוא לביתא ישראל לעלות איתו לירושלים דרך ים סוף. אביו של אבא אליאס, שחשש שבנו יצטרף למסע מייד אחרי החתונה אמר לו: "אני יודע שיש בך כמיהה לצאת למסע, אם החלטת להצטרף, בטל את החתונה, אך אל תתחתן אם כוונתך לצאת למסע המסוכן ולקחת איתך את בתם של חבריי". אליאס ענה שהוא החליט שלא להצטרף ושהחתונה תסייע לו להישאר בכפר ולהקים בית.
הזוג התחתן, אך הדחף של אבא אליאס לא שקט, אלא הדביק גם את אימא שרה. וכך שבועות ספורים אחרי החתונה הם החליטו לצאת למסע הציוני הראשון בשנת 1860 יחד עם אבא מהרי. המסע שהיה כולו אמונה וחלום ירושלים, תבע קורבנות רבים שמתו במגפות ובתלאות הדרך. מעטים ניצלו וחזרו אל מקומות מגוריהם/ כאשר הזוג הצעיר חזר לכפר, שרה הייתה חולה מאוד והיה חשש כבד לחייה. אביו של אליאס אמר לו שכדאי שיטפל בה במסירות, ואם חלילה יאבד את אשתו הוא לא יחתן אותו עם אישה אחרת. כמצוות אביו טיפל אליאס שנים ארוכות בשרה ולימים החלימה ממחלתה וזכתה ללדת שישה ילדים. ילדיהם מהווים ענפים גדולים באילן היוחסין המשפחתי של אימי, שהיא בתו של אבא סנדקה אליאס.
סבא רבא נדאו אנגדה הינו גר צדק, שבתקופת "קפו קן", מהימים הרעים באתיופיה בסוף המאה התשע-עשרה: צירוף קטלני של בצורת, מגפה ופלישות פורעים מבחוץ. הוא ניצל בדרך נס בזמן שראה כיצד רוצחים את אחותו, ולאחר מסע בריחה ארוך הגיע לכפר יהודי לביתו של מקונן וובה. בכפר הועסק נדאו אנגדה כפועל חרוץ ולאחר שנים שבהם התרשמו ממידותיו הטובות ומכמיהתו להצטרף לדת היהודית גיירו אותו. אמונתו החזקה, שמירת השבת, הברכות, התפילות ועיקרי האמונה היהודית הכנים והעמוקים עשו רושם. ואבא מקונן שידך את אחת מבנותיו לקס עזריה ואת השנייה לנדאו אנגדה.
לאחר החתונה הקימו שני החתנים קס עזריה אבא ונדאו אנגדה יחד עם אבא סנדקה אליאס ואחרים את הכפר היהודים הידוע "ווזבה", מקום המגורים של רבים ממשפחתה של אימי. הכפר מהווה מקור מרכזי לעיצוב זהותי. בכפר זה הוקם בית הספר היהודי הראשון, שלבסוף עלה באש ועבר למשכנו באמבובר. זכיתי לבקר בכפר בהיותי בן שנתיים. אף שאינני זוכר דבר מהביקור, אני חש בר מזל ואסיר תודה שנפלה בחלקי ההזדמנות להיות במקום שמהווה את כור מחצבתי.
לימים בני משפחתו של אבא אנגדה שחיפשה אחריו במשך שנים הגיעה לכפר ווזבה וביקשו שיחזור לכפר הולדתו, לרכוש ולמעמד שהותירו לו הוריו. אבא נדאו סירב, "אומנם אנחנו אחים ואשמח שנשמור על קשר חם ואוהב אך המשפחה והאומה שלי היא כבר ביתא ישראל", אמר. לאחר שנים, כאשר זכה לברכת ה' גדולה, לילדים, נכדים ונינים, בסך הכול שבעים במספר, ערך סעודה גדולה ואמר "ברוך האל שהציל אותי מיד הפורעים. הגעתי נרדף, עני ומרוד כיעקב אבינו, והיום זיכה אותי האל בברכת יעקב בשבעים נפש, בתים, שדות ורכוש".
ממלכת הגדעונים וסיפור המשפחה של אבי
אחד מגדולי הידענים בקהילה היה אבא אנייהו טרקיין, שהתמחה, בין השאר, בשורשי השושלות של ביתא ישראל. באחד מן הימים שאלתי אותו: "האם קיים קשר רצוף בדורות ביננו לבין ממלכת הגדעונים שהתקיימה עד לפני 450 שנה?" אבא אניהו טרקיין חייך, ואמר: "אילו המשיכה הממלכה להתקיים יכולת אתה, כמו אלפי צאצאיהם בישראל, להיות אחד המלכים". עוד הוסיף: "כדי שלא תחשוב שזו השערה בלבד, הסרט אותי והפץ לכולם כך שכולם יכירו את שרשרת הדורות". בשמחה ובהתרגשות רבה הסרטתי ודאגתי להפיץ את שרשרת הדורות שלנו לשושלת הגדעונים:
גדעון המלך האחרון (ጊድዖን) > יוגרה שום (የወገራ ሹም) > בית אג'ר (ቤት አጅር) > אנ'יאן እኛን)) > מהרט መሕረት)) >צהייא (ፀሐዬ)> ווסן ወሰን)) > מלקו መላኩ)) > קסאיה (ካሣዬ) > אמוהי צגייה (እሞሐይ ፅጌ) > אמרצ' አማረች)) > מולועלם ሙሉዓለም)) > גדעון (ጊድዖን)
אבי סבי אבא, יאייך סהלו, היה בנאי מוכשר שבנה מבני אבן רבים. הוא שיפץ את בית המלוכה בגונדר ובהמשך באדיס אבבה. פרט מדהים ונדיר על אישיותו ניתן ללמוד מכתביו של הסופר דניאל בלטה, שפרסם מכתב מקורי שנשלח מטעם הקיסר האחרון של אתיופיה בערך בשנות העשרים של המאה ה-19. במכתב לשליט מחוז גונדר נרשם שהגיע לידיו מכתבו של יאייך סהלו שמלין על כי מאלצים אותו לעבוד ביום השבת המקודש לקהילתו וכן שלא משלמים להם את השכר הראוי בשל היותם יהודים. הקיסר דרש שהנושא יטופל ושזכויותיהם יישמרו. מכתב זה מלמד שיאייך היה אדם אמיץ, בעל תחושת צדק מפותחת והכיר בערכו, שכן באותה תקופה אנשים רק צייתו לשלטונות. מעשיו נחשבו לסוג של המרדה והפרה של חוקי המדינה.
לאבא יאייך נולדו שנים-עשר ילדים. אחד מהם הוא סבי קס אסרס יאייך, שהיה אדם מוכשר בצורה יוצאת דופן. כאשר ד"ר פייטלוביץ ביקש להוציא לאירופה תלמידים מצטיינים מביתא ישראל כדי שירכשו השכלה ויובילו את הקהילה כמנהיגים חברתיים בעלי יכולות לתקשר עם העולם היהודי המערבי, אסרס היה אחד הנערים הבולטים. אך[הר4] בעקבות ההתנגדות של אביו וקהילתו שאם ילך מי יהיה להם לפה, לא הותר לו לצאת לאירופה והוכרח להישאר. לימים אסרס הוסמך להיות קס ושירת את הקהילה לצד קס מנשה זמרו.
תפנית לא צפויה בחייו של סבי התחוללה בשנות החמישים עם הגעתו לאתיופיה של מיסיונר בשם מיסטר פיין, שהקים בית ספר ומרפאה באזור שבו חיו יהודי אתיופיה. בתקופה זו יהודי אתיופיה רבים עברו משבר אמון משום שהבקשות לעלות לישראל נדחו. עיקר המאמץ הופנה להענקת סיוע בפיתוח חקלאי מקומי ושיפור חייהם שם, דבר שהקל על מיסיונרים להשפיע בפעילותם על בני הקהילה.
באותו הזמן, אשתו של קס אסרס חלתה מאוד ונאלצה לקבל טיפול רפואי במרפאה היחידה של המיסיון שהוקמה בכפר "דבת". את המרפאה ניהלה אשתו של מיסטר פיין,ש ששימשה גם כאחות ראשית. וכך, במשך חודשים בהם קיבלו טיפול נדיב, התהדקו הקשרים בין מיסטר פיין לסבי קס אסרס יאייך, שהשתכנע לבסוף להתנצר. בשל מעמדו והשפעתו על הקהילה הוא רשם ילדים יהודים ללמוד בבית ספר של המיסיון. רבים מהמשכילים הראשונים של בני הקהילה שלמדו שם, מעידים שהמקום היווה עבורם הזדמנות לרכוש השכלה פורמאלית, להשתלב בהמשך בבתי ספר תיכוניים ואף להתקדם למכללות ואוניברסיטאות.
למרות הניסיון של המיסיון לנתק את היהודים מדתם, דווקא בזכות ההשכלה הפורמאלית הצליחו רבים מהם להחזיק תודעה יהודית חזקה ולהיות שכבה משכילה ומובילה של הקהילה.
בדומה למשכילי הקהילה האחרים, המשפחה של אבא עברה לאדיס אבבה בתחילת שנות ה-70. חלקם רכשו השכלה אקדמאית ובהמשך היגרו לארצות הברית וקנדה, בין היתר בשל עלייתו של השלטון הקומוניסטי באתיופיה שלא היטיב עם המשכילים.
באותם ימים, אימא שטרם נישאה, הייתה במסלול בריחה דרך הגבול בין אתיופיה לקניה שיועד בעיקר לצעירים, ואורגן על ידי מנהיג הקהילה המפורסם יונה בוגלה. תוכנית הבריחה השתבשה. קרובי משפחה שכנעו אותה להישאר בעיר הבירה ולא לחזור לכפר, ובהמשך שידכו בינה לבין אבי מולועלם אסרס.
ביום החתונה באו רבים מהיהודים שחיו בעיר. אט-אט התגבשה קבוצה מלוכדת של יהודים שעברו סוג של חילון או התבוללות, ומאוחר יותר פעלו רבות לסיוע לעליית ביתא ישראל דרך העיר אדיס אבבה. הם שיתפו פעולה עם יהדות צפון אמריקה שסייעה בתכנון וגיוס כספים להוצאת יהודים בדרכים מגוונות שרובן נחשבו בלתי חוקיות בשלטון הקומוניסטי.
הוריי התחתנו בשנת 1975. אימי, שלמדה בבתי הספר היהודיים בווזבה ואמבובר, השלימה את השכלתה כמנהלת חשבונות ועבדה בבנק המרכזי עד ליום עלייתה. אבי למד כלכלה ומימון ועבד כמנהל ברשות המכס באדיס אבבה עד שיצא לגמלאות. בניגוד לקרוביי שחיו בכפרים באורח חיים יהודי, זיכרונות הילדות שלי כוללים בעיקר משחקי ילדים, כדורגל, השתתפות באירועי הספורט הלאומיים באצטדיון, רכיבה על אופניים מושכרים, בריכות וטיולים בגנים הציבוריים. אינני זוכר טקסים יהודיים כלשהם מימי ילדותי. סביבנו חיו מעט מאוד בני משפחה. רמז לכך נמצא במשמעות שמי המקורי – גרמה, שפירושו: פלא הדבר, שלמרות שלי משפחה גדולה, ילדתי את בני בודדה[הר5] .
כילד באתיופיה לא ידעתי שאני יהודי, כך שמעולם לא חוויתי יחס שונה מהשכנים. כאמור, אינני זוכר מוטיבים דתיים מן הילדות. כמשפחה היו לנו חיים טובים. היינו בעלי אמצעים נוחים, בית גדול ומרוהט, רכב פרטי ועוזרות בית. הדודים מאמריקה ששלחו מתנות הוסיפו למעמדנו מול תושבי הסביבה. אך אני זוכר לחשושים על ישראל ככל שקצב העלייה החל להתגבר בתחילת שנות ה-80. ביתנו שימש כתחנת מעבר חשובה לפעילי עלייה רבים, וכמובן לקרובי משפחתנו אשר עברו מהכפרים לישראל והסתייעו רבות בהוריי. לימים קיבלו הוריי פרס על פעילותם בכנס פורום ירוסלם.
ביום העלייה לארץ, בהיותי בן 8, הודיע אבא לאחי הקטן ולי כי לא נלך לבית ספר, אלא נצא לקניות ב"מרקטו", השוק הגדול של אדיס אבבה. אבא קנה לנו בגדים, נעליים ועוד הרבה פריטים אותם ארז במזוודות. הוא חיבק אותנו והודיע כי בעוד שעות ספורות אנו טסים עם קרובי משפחה שיהיו "ההורים שלנו".
אני זוכר שבהתחלה שמחתי מאוד וחשבתי שאנו טסים לבקר את אימא שסבלה מאסטמה ונאלצה פעמים רבות לעבור לעיר דרה-דווה, אזור מרוחק במזרח אתיופיה שבו האקלים היטיב עם חולי אסטמה. ב"דרה דווה" פעל סניף של הבנק המרכזי בו יכלה להמשיך לעבוד ולטפל בעצמה.
לא עבר זמן רב ואבא אמר שאנו נוסעים לארץ ישראל. הבנתי שאנו טסים הרחק למדינה שבה חיים יהודים "פרנג'ים" (כינוי לאנשים בהירי עור מהמערב), המדברים בשפה אחרת. הוצפתי בפחדים וחששות.
אבי, שחשש מהתנגדותה של אימי, לא שיתף אותה בתוכנית העלייה הפתאומית, וכאשר עדכן אותה לאחר מעשה שילדיה כבר עלו לישראל התעלפה ואושפזה. [SH6]
זכיתי לעלות לישראל עם אחי הקטן בשנת 1986 בטיסה מאדיס ליוון ומיוון לישראל. מייד עם ההגעה דודתי שמהון מולה ודודי בייה מולה לקחו עלינו אחריות. במשך מספר חודשים למדתי בבית ספר "משואה" בקרית גת. את שנת הלימודים החדשה התחלתי בפנימיית "חופים" בבוסתן הגליל. כלומר מגיל תשע עד סיום בית הספר היסודי נסעתי בתחבורה הציבורית מדי שבועיים. מסלול ארוך של[הר7] חייל קרבי: מקרית גת – לתל אביב – חיפה – עכו – בוסתן הגליל, ומשם ברגל לפנימייה.
למדתי בחטיבת הביניים בפנימיית "נווה מיכאל" בפרדס חנה, ומשם המשכתי את לימודי התיכון בישיבת "בני יהודה" בכפר מימון. משפחתנו התאחדה רק לאחר כשמונה שנים. אימי עלתה בשנת 1992, עם אחותי הקטנה עינב שנולדה לאחר עלייתנו. אחיותיי גנט ומסרת עלו כחצי שנה אחריהן ולבסוף בשנת 1944 עלה אבא מולועלם אסרס ז"ל.
אף על פי שהייתי ילד ללא הורים שהתחנך בפנימיות, הייתה לי ילדות נהדרת. במרכז הקליטה כולם היו חברים של כולם. חגגנו את החגים ביחד, שיחקנו, ותמכנו זה בזה. תמיד היה אצל מי לאכול, לשתות ולהתפנק. הייתה תחושה של לכידות ואחווה. מעין משפחה אחת גדולה שהייתה חסרה לי בילדות באדיס אבבה. בקרית גת הייתה מנהיגות רוחנית חזקה בהובלתו של קס מנשה זמרו ז"ל, וקס ברהן יהייאס יבל"א, שהפכו את החגים והמועדים לימים מיוחדים ומרוממים. זכור לי במיוחד ליל הסדר הקהילתי במגרש הקט-רגל עם קורבן הפסח כמנהג אבותינו. חוויה רוחנית באווירה תנ"כית.
בשנות 1989 עלו לארץ סבא מולה נדאו וסבתא וורקיט סנדקה ז"ל. אף שפגשתי אותם לעת זקנה למדתי על חייהם המלאים והמשמעותיים מרבים ממוקיריהם. לדוגמה, סבא וגיסיו היו אמיצים וגיבורים שנלחמו כאריות כנגד השלטון האיטלקי שניסה לבתר את המדינה לתתי מחוזות. במלחמות הללו הם בזזו שלל צבאי רב שחיזק את עוצמתם הקהילתית מול שכניהם.
מהסבים למדתי מהי אמונה תמימה, הכרת הטוב לבורא העולם שזיכה אותם להיכנס לארץ יחד עם כל צאצאיהם. הם ערכו במשך שנים רבות, כבר בהיותם זוג צעיר באתיופיה, סעודת מצווה בראש השנה. לימים סבא מולה נדאו החזיר את נשמתו לבורא במות נשיקה בעיצומו של ראש השנה, כאשר רבים מבני הקהילה בקרית גת סועדים מסעודת המצווה בביתו. הוא היה בן 101. הסבים הגדירו את עצמם ראשית כיהודים ירוסלמים, כישראלים פטריוטים, ולבסוף כביתא ישראל אשר גלו לאתיופיה, הושפעו ממנה והשפיעו עליה.
אמרו חז"ל: שלושה שמות נקראו לו לאדם: אחד מה שקוראין לו אביו ואמו, ואחד מה שקוראין לו בני אדם, ואחד מה שקונה הוא לעצמו. טוב מכולן מה שקונה הוא לעצמו."
זהות אישית היא פאזל המורכב מחלקים רבים ושונים, ולכן ישנה חשיבות רבה לחיבור שלנו לשורשים ולהכרת במורשת. הציטוט מחז"ל מדגיש את החשיבות של מה שאדם "קונה לעצמו", כלומר, הזהות שהוא מפתח ומעצב בעצמו לאורך חייו.
ביקשתי כאן לתאר את התהליך המשמעותי שעברתי, שכלל התבוננות פנימית וחקירה עצמית, שבמהלכן התמודדתי עם מורכבות הסיפור האישי והקהילתי שלי. זיהיתי שישנם נרטיבים שונים בתוך הקהילה האתיופית-יהודית, וכי חשוב לתת מקום לכל החלקים, גם אלה שאולי פחות "מתאימים" לנרטיב הדומיננטי.
הסיפור השלם של הפרט והכלל נע בין קטבים – בין שמירה קפדנית על המסורת לבין התבוללות ואימוץ המודרניות, בין תחושות של גאולה לבין אכזבה ודחייה. זוהי תמונה מורכבת ועשירה של קהילה שעברה טלטלות משמעותיות במאה האחרונה. חשוב מאוד לספר את הסיפור הקהילתי במלואו, על כל גווניו ומורכבויותיו. וכן לשלב את הסיפורים כחלק מהפסיפס הרחב יותר של הסיפור היהודי-ישראלי. זה מאפשר הכרה בייחודיות של הקהילה האתיופית-יהודית, תוך שילובה בנרטיב הלאומי הרחב יותר.
