אהבה וכבוד בין אחים – עד היכן

בוקר אחד בעודי מתארגן לעוד יום שגרתי, סבא מולה נדאו ביקש שאשאר ואקח אותו לבקר את אחיו בשל חלום רע שחלם במהלך הלילה. תחילה ניסיתי להסביר שאין ביכולתי להיעדר מעבודתי ללא התראה ולכן הצעתי שאקח חופשה מסודרת ובימים הקרובים נלך לבקר את אחיו.

להפתעתי סבא התעקש וקבע שעליו לראותו תיכף ומיד, דבר משונה מאוד שהרי סבא היה כל כך נוח שתמיד מחל וויתר על רצונו מתוך בחירה לא להזדקק לטובות או חסדים של כל אדם אף לא של נכדיו.

התארגנו והתחלנו בנסיעה לבית אחיו ברמלה. בדרך התקשרתי לעדכן את אמא בבקשתו המיוחדת של סבא, ולבקש את הטלפון של דודה גנט (בתו היקרה שטיפלה בו במסירות מעוררת הערצה שנים רבות), לתדהמתי ציינה כי אבא מלסה חש ברע והובהל לבית חולים "קפלן" במהלך הלילה. רעד אחז בגופי כאשר במקביל סבא ששמע את כל השיחה שמר על שלוותו ורק מלמל "אלוקים יעזור לו" מבלי להתפלא על אמיתות חלומו.

כאשר הגענו לחדר בו שכב אבא מלסה וסביבו רבים מילדיו, הזדעקה דודה גנט: "מסכן למה סחבת אותו לכאן?", ואז בעוד סבא צועד לאטו, שמעתי את אבא מלסה שואל בקול חלש ונעים: "האם זה שבא לבקרני זה מי שאני חושב?" אכן כך ענתה הדודה.

בשומעו את תשובתה ביקש שיעכבו את אחיו ויסייעו לו להזדקף כי אינו מעוניין לקבל את פני אחיו בשכיבה. וכך היה סבא נישק וחיבק את אחייניו, ובזמן הזה בעזרת הצוות אבא מלסה שהיה כבר למעלה מ-100 שנים, עבר למצב כמעט ישיבה על מנת לקבל את פני אחיו הקטן בחמש שנים בעודו שוכב חולה בבית חולים.

כל שיעורי כיבוד ההורים המבוגרים והאחים שלמדתי בחיי התגמדו ברגע לאור הרף הגבוה שהציב אבא מלסהנדאו ז"ל, מי ייתן ונזכה להמשיך את דרכם האצילית הערכית והאוהבת אדם של אבותינו.