הכרת הטוב – עד היכן ?

סבא מולה נדאו היה ידוע ביכולתו המופלאה לטפל בכל סוגי הנקעים, ורבים מבני הקהילה הגיעו עם ילדיהם לקבל את הטיפול המסורתי שהעלים את כאבי הנקע בתוך שעות במקום שבועות ארוכים של כאב וגירודים בתחבושות הגבס למיניהם.

באחת הפעמים הגיעו שלושה, סבתא שהייתה מבוגרת מאוד, בתה בשנות השלושים לחייה ונכדה הקטן שנקע את ידו. סבא כרגיל ביקש שאביא מעט מים חמים, בדים עבים שהיו מוכנים מגופיות ישנות וקרם גוף ובעזרתם העניק לילד את הטיפול שמהר מאוד הביא להקלה בכאבו ופסק מהבכי שנמשך מאז שנפל שעות קודם לכן.

הסבתא שבאה לבקר את ביתה המתגוררת בעיר לא פסקה מלברך ולהודות לסבא מעומק ליבה, והתעקשה לשלם לסבא והוא מצידו סירב בתוקף ואמר שכל ימיו לא קיבל שכר מאיש על הטיפולים הללו ושזו מתנה שהעניק לו האל על מנת לסייע לבני האדם ואסור לה להרגיש כפויית טובה כלל.

עברו חודשים ובבוקר יום שישי אחד נשמעים דפיקות בדלת, אני קם לפתוח את הדלת ושם עומדת אותה סבתא מבוגרת עם שתי שקיות בידיה באחת שני בקבוקי "קריסטל" ובשנייה 4 אשל וחלב ומבקשת לאחל לסבא שהיה כבר חולה ועדיין יישן רפואה שלמה ושבת שלום.

עד היום כאשר אני נזכר בתמונה הזו שמבטאת את ערך הכרת הטוב, ללא שום פשרות גם שברור שהמטיב אינו מצפה לדבר ואתה אנוס מטעמי מרחק וגיל. עיניי מתמלאות בדמעות של הערצה וליבי זועק לבל נשכח כי :

זו היא מורשת בית אבותינו ואלו הן מצוות תורת אמותינו